עראבי ואח' נ' ביטום (1991) בע"מ

פסק - דין

בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעים קיימו את הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים, וכי הנתבעת איננה זכאית לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדם. כן עתרו התובעים כי יוצהר על ידי בית המשפט כי הנתבעת היא זו אשר הפרה את ההסכם שנחתם.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה בית המשפט יפסוק במחלוקת במלואה על סמך החומר הנמצא בתיק בית המשפט, לרבות סיכומים שיוגשו, וללא שמיעת ראיות הצדדים.

התובעים טוענים כי במשך שנים היו קשרים עסקיים הדוקים וטובים בין הצדדים, במהלכם רכשה חב' האוטם נביל עראבי בע"מ (להלן: "התובעת") חומרי איטום רבים ומגוונים.

בשנת 2003 או בסמוך לכך, התובעת רכשה חומרי איטום שונים מהנתבעת, אשר התגלו כפגומים. הנתבעת הודתה בפגמים ביריעות לאחר שערכה בדיקה על ידי מומחה מטעמה וסיפקה יריעות חלופיות. יחד עם זאת, בעקבות הפגמים והליקויים ביריעות, נגרמו לתובעת נזקים כבדים, כגון אי קבלת כספים מלקוחות, הוצאות תיקון העבודות בהן נתגלו ליקויים, סירוב לקוחותיה למסור לה עבודות נוספות וכן פגיעה בשמה הטוב.

לאור זאת יחסי הצדדים התערערו. הנתבעת הבטיחה שתפעל לפצות את התובעת, התובעת מסרה לנתבעת שיקים אשר לימים בוטלו על ידה, ולכן לא כובדו על ידי הבנק.

עקב סירוב השיקים, הנתבעת פתחה בהליכי הוצל"פ כדלקמן:

תיק הוצל"פ מס' 7-06-03798-13 (להלן: "תיק א' ");

תיק הוצל"פ מס' 7-06-03361-13 (להלן: "תיק ב' ");

תיק הוצל"פ מס' 6-07-04964-13 (להלן: "תיק ג' ").

ההתנגדות בתיק א' נדחתה על ידי כב' הרשם והנתבעת המשיכה בהליכי ההוצל"פ; ההתנגדות בתיק ב' התקבלה והתיק הועבר לבית משפט שלום בקריות (ת.א. 1145/07); ההתנגדות בתיק ג' לא נדונה כלל, שכן הצדדים חתמו על הסכם פשרה, כפי שיפורט להלן.

הסכם הפשרה:

התובעת מציינת כי ביום 29/10/07 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: "ההסכם") ולפיו הוסכם כי מלוא חובם של התובעים כלפי הנתבעת, כולל תיקי ההוצל"פ שצויינו לעיל, יעמוד על סך של 350,000 ₪. התשלום יבוצע כדלקמן: סך 200,000 ₪ ישולמו תוך 7 ימים, ואילו היתרה בסך 150,000 ₪ ישולמו בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים על סך 15,000 ₪ כל אחד החל מחודש 12/07 ואילך (לא הוגדר תאריך מדוייק). בסעיף 10 להסכם נקבעה סנקציה למקרה של הפרה.

לטענת התובעת, בהגיע מועד התשלום הראשון (ע"ס 200,000 ₪) פנה התובע לסניף הבנק שלו ביום 6/11/07 להסדרת התשלום, אולם התברר לו, להפתעתו, כי עקב מימוש עיקול שהוטל על ידי הנתבעת על הכספים הצבורים לזכותו בקופת גמל המתנהלת על שמו בבנק מרכנתיל, הועברו כספים מהבנק לטובת הנתבעת בלשכת ההוצל"פ ביום 31/10/07, ובסך של 49,504 ₪, מס נוכה בסך של 38,905 ₪.

לאור זאת הגישה התובעת ביום 7/11/07 בקשה לביטול מימוש כספי הקופה והשבת הכספים. על מנת לעמוד בתנאי ההסכם עם הנתבעת העביר התובע ביום 6/11/07 סך של 112,490 ₪ לזכות חשבונו של עו"ד אייל וייסמן.

ביום 9/12/07, לאחר שנודע לתובע כי הכספים שעוקלו ומומשו הוחזרו וכי חשבונו בבנק יזוכה בהתאם, הוא העביר לנתבעת סכום נוסף בסך 87,510 ₪, וזאת לכיסוי פרעון מלוא התשלום הראשון (דהיינו: 112,490 ₪ + 87,510 ₪ = 200,000 ₪). באשר ליתרת החוב שנפרסה ל- 10 תשלומים על פי הסכם הפשרה, העבירו התובעים לנתבעת שני תשלומים ע"ס 15,000 ₪ כ"א (תשלום אחד בתאריך 24/12/07, ותשלום נוסף בתאריך 17/1/08). שמונה תשלומים נוספים לא הועברו כיוון שהנתבעת חידשה את הליכי ההוצל"פ נגד התובעים בגין מלוא יתרת החוב על סך 600,000 ₪.

על רקע הנתונים הנ"ל עתרו התובעים אל בית המשפט למתן פסק דין הצהרתי כדלקמן:

כי הנתבעת איננה זכאית להפעיל הסנקציה על פי סעיף 10 להסכם הפשרה ו/או לקבל את סכום הפיצוי המוסכם לפיו ו/או לנקוט בהליכי הוצל"פ כלשהם במסגרת תיקי ההוצל"פ.

כי הנתבעת הפרה הסכם הפשרה.

כי חוב התובעים כלפי הנתבעת נשאר 350,000 ₪, בניכוי הסכומים שכבר שולמו על פי הסכם הפשרה.